שנה הלכה שנה באה, אני כפי ארימה, כהרגלנו שנה אחר שנה 

"שנה הלכה שנה באה / אני כפי ארימה" [1], כהרגלנו שנה אחר שנה? / מוטי לקסמן,

ראש השנה תשע"ב

"מה שזכה להפוך להרגל, [... הוא] משהו יציב ונכון שניתן לסמוך עליו שיהיה. שיחכה לך כמו קונכיה שתשוב להתקפל בתוכה בלילה. כמו בואו של הערב ובואו של הבוקר ובואו של הסתיו.
הרגל הוא פינה חמה בעולם. הוא הבית שבבית. ובו אדם מתנהג באותה חוכמה השמורה לעצים ולציפורים: הן העושות כך בדיוק כמו באתמול ובשלשום. [...] ההרגל הוא כמעט בלתי מודע. היותו חלק ורגיל עושה אותו בלתי מורגש כמעט. הוא נעשה כמו מעצמו" [2].

גם לאה מתארת נפלא את הרגיל, את השגרתי החוזר: "כל שנה ושנה מוריק הדשא / ועולה החמה ויורד המטר./ כל שנה ושנה אדמה מתחדשת / מלבין החצב ומזהיב ההדר. / כל שנה נולדים אנשים לרב / לדמעות ולצחוק - לאחוה ושנאה. / יש מישהו הרוצה רק טוב / גם השנה" [3].

כתובים מחמי-לב אלה עלו לעיני לקראת השינה, באחד האמשים של ירח אלול,  ממש "האיימיש" [4], לא כן?

שקעתי רגוע ושקט לשנת הלילה.

ובא חלום: "כדור הארץ הפסיק לנוע במסלולו, אור הכוכבים לא ניצנץ בלילה, השמש שבתה ולא זרחה בבוקר, הציפורים חדלו מהנדידה השנתית, לצמחי הבר נמאס להנץ פרחים, והפירות על העצים, בוסר.

הנמלים אינן אוגרות, הצמרות נוסקות מטה, והשורשים מתחפרים מעלה.

מים אין משמים."

חלום זה, שהרעיש אותי בלילה, גם בבוקר לא נתן לי מנוח.

כל המציאות השגרתית נעלמה.

תגידו רק חלום?

תגידו,

אבל יש תקופות בהן אכן, הביטחון הבסיסי בקיום, בהתנהגות ובזהות העצמית מתערער: "ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר כמה ערך להרגלי היום-יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם. [...] הם חלק מישותנו כמעט כמו איבר מאיברי גופנו. אין אנחנו יכולים לשוות בדמיונינו את החיים בלעדיהם. [...] אדם שניטלו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, [...] לא נותר לו כבוד עצמי" [5].

מפחיד לא?

ויש הקושרים זאת לביטחון קיומי ממש:

"מה שאין - אין באל"ף רבתי – [6] הוא התחושה שהחיים מובנים מאליהם. שהשדות יוריקו גם מחר. שהשמש תזרח גם מחרתיים. שלחם תומר ולחם טלר לא יתעופפו בשבוע הבא. [...] את התחושה הזאת [...] לא היתה לנו מעולם. כבר בתיכון למדנו שתולדות היהודים הן שורה ארוכה של שושלות צדיקים ופוגרומים, פוגרומים ושושלות צדיקים, ומי שפוגרום חדש אורב לו כל רגע בפינה, אי אפשר שחייו יהיו מובנים מאליהם בעיניו" [7].

האם יש משמעות לחיים במציאות בה אין שגרה נוהגת, מציאות בה החיים מובנים מאליהם?

ואז קולה של חווה זימזם באזני "הרגל הופך לטבע, / וטבע קשה לשנות" [8] ומיד מוסיפה "אבל בדרך קבע, / יש לנסות" [9].

תמהתי, למה לנסות לשנות?

הרי השגרתי הוא "משהו יציב ונכון שניתן לסמוך עליו שיהיה."

ואם הרגל לא היה בא עולם איך יכולתי לדעת מה צפוי, איך להתארגן לקראת, ובכלל איך להתנהג...

עוד אני תוהה, וקול לאה נשמע ביתר עוז: "בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, / לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, / לבל יהיה עלי יומי הרגל" [10].

החלום הרעישני, ולמדתי ממנו שאבוי לעולם אם סדרי- הרגליו ייעלמו, אבל חווה ולאה בלבלו אותי לחלוטין.

רגע, מה אומרת לאה: "בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, [...] לבל יהיה עלי יומי הרגל".

הסדר, השגרתיות בטבע נמשכת [11] את הרגלי אני צריך לבדוק.

האמנם?

מדוע לא להישאר במציאות רגועה בה כל אחד פועל לפי הטבוע בו, בהתאם לשגרה ולהרגלים שלו?

הכל כימים ימימה. אין גם אכזבות, הכל צפוי וזה נהדר, לא כן?

לא כן!!!

אם הרגל כל כך טוב, אם שגרה כל כך מומלצת, מדוע מברכים בהתקדש ראש השנה, יחד עם תפוח בדבש: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותינו, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש מראשית השנה ועד אחרית שנה"?

"שתחדש עלינו".

האם זה במובן של מחדש או במובן של מחדש?

אם המובן הוא מחדש, אזי זו רק חזרה על השגרתי, חלק מהמוכר שהיה.

אבל, אם המשמעות היא של מחדש, אזי הציפייה היא למשהו חדש, למשהו שונה...

<> 

אכן, למרות ש"הרגל הוא פינה חמה בעולם. הוא הבית שבבית.", בכל זאת, יש בעיה, יש קושי.

דווקא בגלל  ש"ההרגל הוא כמעט בלתי מודע. היותו חלק ורגיל עושה אותו בלתי מורגש כמעט. הוא נעשה כמו מעצמו."

זה לא נוח, מאוד לא נוח.

ראש השנה.

הרבה תפילות, כרגיל, משנה לשנה.

אבל, אם התפילה היא עניין שגרתי, רק מתוך הרגל, האין היא רק בבחינת "מצות אנשים מלמדה" [12].

אם בתפילה אין ביטוי אישי למחשבה, לתחושה, לתקווה, לחלום, לרצון של המתפלל, ברגע שמילות התפילה נישאות, האם זו תפילה או רק מלמול של מלים, ללא כל הד פנימי אישי?

כך גם באהבה, אם הכל רק רגיל, שגרתי בלבד וחוזר ונשנה, הלהבה דועכת...

<> 

יתר על כן, קיימים הרגלים, נטיות אישיות שיש בהן נזק, לפועל או לסביבה [13]: סיגריות, שכרות, סמים, נטייה לשקר, סירוב טבוע להתחמק מאחריות על התנהגות.

ולא פחות חשוב, הרגל, עם כל ההרגשה ש"הוא פינה חמה בעולם. הוא הבית שבבית.", הוא גם בסיס לעמידה במקום, לשקיעה, בעצם לניוון.

מזהיר אותנו המשורר: "מת באטיות. / מי שהיה שבוי בהרגליו / וחוזר יום יום לאותן המסכמות. / שלא מחליף מותג / שלא מעז לשנות גוני לבושו / שלא משוחח עם מי שאינו מכיר" [14].

<> 

האנושות התקדמה [15], רק מתוך ערעור על דפוסי חשיבה וכללי התנהגות שנהגו באופן שגרתי, מתוך הרגל.

ומי יודע, אולי ההתנערות המלבבת והבלתי רגילה, של הצעירים באהלים, בקיץ תשע"א, תביא לשינוי מבורך?

<>
ובכן, בתפילות ראש השנה לשנה החדשה עלי לבקש להמשיך בהרגלי או לשנותם?

לא זה גם לא זה.

בהתנהגות השגרתית עצמה אין רע,  גם טוב אין בה.

השאלה אינה אם אני נוהג על-פי הרגל או לא, אלא מה תוכן השגרה, מה המשמעות של הרוטינה ומה התולדות  לי ולסובבים אותי.

אם השגרה תורמת לחיי, לבריאותי, לתפקוד נאות בחברה, גם לחברה, אין סיבה להפסיקה.

אך אם ההרגל, עוצר את התפתחותי, פוגע בי או בחברה בה אני מצוי, עלי לעשות הכל כדי לבדוק ולשנות בהתאם.

כלומר, אין לקדש שגרה רק בגלל שהיא מנהג, רק בגלל שרגילים כך לנהוג.

כל מנהג, כל הרגל ראוי להיבחן על-פי ערכי האנוש שהן במקורו.

לכן,

אלוהים,

"שנה הלכה שנה באה / אני כפי ארימה"

להודות על הטוב שיש, ויש! / שאמצא אומץ להפסיק הרגל מעכב / אך שאמשיך, בשמחה ובשלווה / בכל שגרה תורמת //

לחזור וליהנות עוד ועוד / מזריחת השמש, ומאור הכוכבים / מיפי הפרחים והפרפרים / ומעסיס הפירות// העושים זאת שנה אחר שנה / במועד.

ומ"בוקר טוב" בחיוך לבבי / וגם מחיבוק חם של בני אדם / פשוט, כי כך הם רגילים...

תלוי בי, וודאי / גם בך, לא כן?

היש נתיב מואר יותר לקדם פני שנה חדשה מבורכת וטובה?

<><><> 

הבהרות ומראה מקום

[1] לוין קיפניס, שנה טובה.

[2] אריאל הירשפלד, "מלה טובה על הרגלים ועל בית", הארץ 26/06/10.

[3] לאה גולדברג, גם השנה.

[4] "האיימיש"  = ביתי, מחמם את הלב.

[5] פרימו לוי, הזהו אדם? (תרגם מאיטלקית יצחק גרטי), עם עובד, תל אביב 1958, עמ' 27.

[6] בחברה הישראלית.

[7] שמעון זנדבנק,  "רואר, כפר קטן בדורדון", הארץ ספרים 21/09/2011, עמ' 18.

[8] חוה אלברשטיין, הרגל הופך לטבע.

[9] שם, שם.

[10] לאה גולדברג, כתבים, ב, עמק 154

[11] כיום, מבחינה אקולוגית, גם בסדירות הטבעית יש בעיה...

[12] "ויאמר אדני: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה" (ישעיהו כט, יג).

[13] למשל, כל הדעות הקדומות, כולל אידיאולוגיות כוללות, שבעטין סבל רב בא לעולם ולאדם.

[14] פאבלו נרודה, מת באטיות,  (מספרדית: אריה קומיי), באתר http://www.poem-a.com/.

[15] לא נעסוק כעת במשמעות הקידמה...